דראפט, טרייד או שחקן חופשי: איך בונים קבוצה לאליפות NBA?

במבט ראשון נראה שחתימת שחקנים חופשיים היא הדרך המנצחת: 12 תארים מתוך 27. אבל המספר הזה מטעה. 4 שחקנים בלבד זכו ב-10 מתוך 12 התארים: שאקיל אוניל (3), לברון ג'יימס (4), קווין דוראנט (2) ואנדרה איגוודלה (1), ועוד שני מקרים בודדים: צ'ונסי בילאפס ב-2004 וג'יילן ברנסון ב-2026.

כלומר, הדרך הזו עובדת בעיקר כשמגיע שחקן עם יכולת היסטורית, וזה קורה פעם בכמה שנים. הדראפט, לעומת זאת, הביא 8 שחקנים שונים, והטרייד 4 שחקנים שונים. הדראפט הוא הדרך היציבה יותר לאורך זמן, גם אם הוא איטי.

נקודה נוספת: 4 מתוך 6 ה"טריידים" היו בליל הדראפט עצמו. קובי, דירק וקוואי (ב-2014) הגיעו כשחקנים צעירים שעוד לא הוכיחו דבר. אם מחברים אותם לדראפט, 13 מתוך 27 ה-MVP הגיעו לקבוצה בגיל צעיר, לפני שהיו כוכבים.

ההבדל חשוב: קבוצה שמזהה כישרון צעיר מוקדם, בדראפט או בטרייד על שחקן שעוד לא הוכיח את עצמו, משלמת עליו מחיר נמוך. קבוצה שמחכה שהשחקן יהפוך לכוכב תשלם הרבה יותר, בכסף או בנכסים.

המשמעות המעשית היא שחתימת כוכב בשוק החופשי היא הצלחה נדירה שתלויה בנסיבות, ולכן קבוצות לא יכולות לבנות עליה כתוכנית. התוכנית היציבה היא לבחור, לפתח ולשלב, ולהוסיף כוכב דרך חתימה או טרייד כשההזדמנות מגיעה.

גולדן סטייט בנתה את השושלת שלה סביב שלושה שחקנים שבחרה בעצמה: סטף קרי (בחירה 7 ב-2009), קליי תומפסון (בחירה 11 ב-2011) ודריימונד גרין (בחירה 35 ב-2012). הם זכו ב-4 אליפויות, אבל גם כאן החתימה של דוראנט ב-2016 הוסיפה שתיים מהן.

דנוור של 2023 היא הדוגמה הקיצונית: ניקולה יוקיץ' נבחר בבחירה 41 ב-2014, וג'מאל מארי בבחירה 7 ב-2016. בוסטון של 2024 נשענה על ג'ייסון טייטום וג'יילן בראון, שניהם בחירות 3, וסן אנטוניו בנתה 4 אליפויות סביב טים דאנקן.

החיסרון: זה לוקח זמן. דאנקן הגיע ב-1997 והאליפות הראשונה הגיעה כבר ב-1999, אבל לקרי לקח 6 עונות, וליוקיץ' 8.

היתרון הוא היציבות. קבוצה שבחרה ופיתחה את הכוכבים שלה מחזיקה בזכויות בירד שלהם, ויכולה להאריך את החוזים גם מעל תקרת השכר. כך הגרעין נשאר יחד לאורך שנים, כמו בגולדן סטייט ובסן אנטוניו.

מבחינה אסטרטגית, דרך הדראפט מחייבת סבלנות וניהול נכון של התקרה: הקבוצה צריכה לשמור על הכוכבים שהיא פיתחה, לשלם להם בהארכות ולהוסיף סביבם רול פליירס. הקבוצות שהצליחו בכך שילבו פיתוח פנימי עם החלטות חכמות בשוק, ולא נשענו על מקור אחד. לכן גם האלופות שנבנו בדראפט הוסיפו חתימות בשלבים קריטיים, והתמונה המלאה מורכבת יותר מהכותרת.

בוסטון של 2008 היא הדוגמה הקלאסית: בקיץ אחד היא העבירה צעירים ובחירות כדי לקבל את קווין גארנט וריי אלן, וזכתה באליפות כבר באותה עונה, לצד פול פירס שנבחר בדראפט. הלייקרס קיבלו ב-2008 את פאו גאסול ממפיס, וזכו עם קובי ב-2009 וב-2010.

טורונטו של 2019 קיבלה את קוואי לנארד לעונה אחת וזכתה, הלייקרס של 2020 העבירו שלושה צעירים ושלוש בחירות סיבוב ראשון כדי לקבל את אנתוני דייויס, ומילווקי העבירה ב-2020 שלוש בחירות סיבוב ראשון כדי לקבל את ג'רו הולידיי, שזכה איתה באליפות כעבור 8 חודשים.

הדפוס ברור: טרייד גדול הוא בדרך כלל הצעד האחרון, לא הראשון. הקבוצה כבר מחזיקה כוכב, ומשלימה סביבו את מה שחסר.

המחיר מורגש בהמשך. קבוצה שמוסרת את הבחירות שלה מתקשה להתחדש כשהכוכבים מזדקנים. מילווקי של 2021 והלייקרס של 2020 לא חזרו לגמר מאז, ושתיהן נאלצו להעביר עוד בחירות כדי להישאר בצמרת.

הנתונים האלה מצביעים על כך שטרייד הוא כלי שמצליח כשהוא משלים ליבה קיימת, ופחות כשהוא מנסה ליצור אותה מאפס. קבוצה שמוסרת צעירים ובחירות לטובת כוכב מקבלת יתרון מיידי אבל מקטינה את המלאי לעתיד, ולכן ההחלטה תלויה בשאלה אם היא קרובה מספיק לאליפות כדי להצדיק את המחיר.

• דטרויט 2004 - אלופה בלי כוכב-על. בילאפס הגיע כשחקן חופשי, רשיד וואלאס בטרייד באמצע העונה, ובן וואלאס בעסקת Sign-and-Trade. אף אחד מהם לא נבחר בדראפט על ידי דטרויט.
• מיאמי 2006 - דוויין ווייד נבחר בבחירה 5 בדראפט 2003, ושאקיל אוניל הגיע בטרייד מהלייקרס בקיץ 2004. אם מסתכלים רק על ה-MVP של הגמר, ווייד, זו אלופת דראפט; אבל הטרייד על שאק שינה את מעמדה של הקבוצה והוסיף כוכב-על לצידו. האליפות הגיעה כשהכוכב הצעיר לקח את ההובלה, לצד הוותיק שהגיע מבחוץ — דוגמה לכך שהדרך שבה הגיע ה-MVP אינה מסבירה לבדה איך נבנתה האלופה.
• מילווקי 2021 - יאניס נבחר בבחירה 15, אבל בלי הטרייד על הולידיי, הקבוצה כנראה לא הייתה זוכה.
• אוקלהומה סיטי 2025 - שילוב קיצוני של שתי הדרכים: גילג'ס-אלכסנדר הגיע בטרייד של פול ג'ורג', שהביא גם 5 בחירות סיבוב ראשון וזכויות החלפה, והבחירות האלה עזרו לבנות את שאר הסגל.

המקרים האלה מראים שהחלוקה ל"דראפט" או "טרייד" היא פישוט. כמעט כל אלופה היא תוצאה של כמה החלטות בשלוש הדרכים, והשאלה היא בעיקר מה היה הבסיס ומה היה הצעד האחרון.

גם התזמון משנה: הולידיי הגיע למילווקי כשיאניס כבר היה MVP פעמיים, כך שהטרייד השלים קבוצה בשלה. אותו טרייד, בקבוצה בלי כוכב, היה משאיר אותה בלי בחירות ובלי סיכוי אמיתי לתואר.

המסקנה הכללית היא שאין דרך אחת לבנות אלופה: הקבוצות המצליחות מערבבות דראפט, טרייד וחתימות, ומה שמבדיל ביניהן הוא תזמון וביצוע ולא הבחירה בדרך כשלעצמה.