הקאמבקים הגדולים ביותר בתולדות ה-NBA

משחק ב-NBA לא נגמר עד שהוא באמת נגמר - וההיסטוריה מלאה בהוכחות לכך. במאמר הזה נעבור על הקאמבקים הגדולים ביותר בתולדות הליגה: השיאים הרשמיים שעדיין עומדים (עונה סדירה, פלייאוף וגמר), הסדרות השלמות שנהפכו מפיגור ברור לאליפות, והרגע הבודד שכולם עדיין מדברים עליו - 'שמונה נקודות בתשע שניות' של רג'י מילר. נסביר בדיוק כמה גדול היה כל פער, איך זה קרה, ומה הופך רגע כזה לבלתי-נשכח.

נכתב על ידי לירון תמם · עודכן לאחרונה: 27 באוגוסט 2026 · למה לסמוך על המידע הזה?

איך בחרנו את הרשימה?

"קאמבק גדול" יכול להימדד בכמה דרכים שונות - גודל הפער המספרי, השלב במשחק שבו הוא קרה, או פשוט המשמעות ההיסטורית של הרגע. במקום לדחוס הכול לדירוג מספרי אחד שהיה משווה תפוחים לתפוזים, חילקנו את הרשימה לשני סוגים: שיאים רשמיים שעדיין עומדים (הפער המספרי הגדול ביותר שאי-פעם נהפך לניצחון, בקטגוריות שונות), ורגעים שנכנסו להיסטוריה בזכות המשמעות שלהם - גם אם הפער המספרי לא היה השיא הגדול ביותר.

המספרים שמאחורי הרשימה

השיאים הרשמיים - הפער הגדול ביותר שנהפך לניצחון

1עונה סדירה: יוטה ג'אז נגד דנוור נאגטס, 27.11.1996

לפי הרשימה המתועדת בוויקיפדיה לקאמבקים הגדולים בהיסטוריה, השיא הכל-זמני לקאמבק במשחק בודד בעונה סדירה: יוטה פיגרה עד 36 נקודות (70-34 באמצע המחצית הראשונה) ובכל זאת ניצחה 107-103. קארל מאלון סיים עם 31 נק', 17 ריבאונדים ו-6 אסיסטים. השיא הזה עומד כבר יותר מ-25 שנה - הכי קרוב שהגיעו אליו הוא ה-Clippers, עם קאמבק של 35 נק' נגד וושינגטון ב-2022.

2פלייאוף: LA קליפרס נגד גולדן סטייט ווריורס, 15.4.2019

לפי הסיקור המפורט של ESPN לאותו משחק, השיא הכל-זמני לקאמבק במשחק פלייאוף: הווריורס הובילו 94-63 (פער של 31 נק') באמצע הרבע השלישי של משחק 2 בסיבוב הראשון - ובכל זאת הפסידו 135-131. לו וויליאמס קלע 36 נק' (17 מהם ברבע השלישי לבדו), ולנדרי שאמט קבע עם שלשה ל-16.5 שניות לסיום. שני קאמבקים מאוחרים יותר התקרבו מאוד לשיא הזה בלי לשבור אותו - ת'אנדר (29 נק', 2025) וניקס (29 נק', ראו למטה) - אבל 31 עדיין הכי גבוה שנרשם אי-פעם.

3גמר NBA (משחק בודד): ניו יורק ניקס נגד סן אנטוניו ספרס, 10.6.2026

לפי ניתוח הנתונים של NBA.com למשחק, השיא החדש ביותר ברשימה, ונכון להיום עדיין הכי טרי: בגיים 4 של גמר 2026, הניקס פיגרו עד 29 נקודות - ובכל זאת ניצחו 107-106 על סן אנטוניו, עם סל-ניצחון של OG אנונובי מריבאונד התקפי, 1.2 שניות לסיום. זה הקאמבק הגדול ביותר בתולדות משחקי הגמר, ושלח את הניקס ליתרון 3-1 בסדרה.

הקאמבקים המפורסמים ביותר - סדרות שלמות

4קליבלנד קאבלירס נגד גולדן סטייט ווריורס, גמר 2016

לפי הדיווח של Bleacher Report על ההישג, הקאמבק המוכר בעולם: קליבלנד פיגרה 1-3 בסדרה מול ווריורס שסיימו את העונה הסדירה ביחס 73-9 - השיא הכל-זמני. הקאבלירס ניצחו שלושה משחקים ברצף: 112-97 (משחק 5), 115-101 (משחק 6), ו-93-89 (משחק 7). שני רגעים חקוקים בזיכרון: החסימה המפורסמת של לברון ג'יימס על אנדרה איגוודלה ברבע הרביעי (1:51 לסיום, תיקו 89-89), ושלשת הניצחון של קיירי אירווינג מול סטף קרי (53 שניות לסיום). זו עדיין הפעם היחידה בתולדות הגמר שקבוצה השלימה קאמבק מפיגור 1-3 בסדרה.

חשוב להכיר גם את הצד השני של הסיפור: הקאמבק לא קרה בוואקום. דריימונד גרין, אחד משלושת הכוכבים המרכזיים של ווריורס, הושעה ממשחק 5 אחרי שצבר נקודות פאול חמור מצטברות - חבטת מפשעה בסטיבן אדמס בגמר האזור, ואז עוד חבטה, הפעם בלברון ג'יימס, במשחק 4. בלעדיו, ווריורס איבדו את שלושת המשחקים שנותרו. זה לא מבטל את ההישג של קליבלנד, אבל זה מזכיר שכל "קאמבק" גדול הוא גם, במידה כלשהי, "קריסה" מהצד השני.

5דנוור נאגטס, בועת אורלנדו 2020 - קאמבק כפול

לפי ניתוח משחק 7 שפרסם NBA.com, הישג שאין לו אח ורע: דנוור השלימה קאמבק מ-3-1 פעמיים ברצף באותו פלייאוף - נגד יוטה ג'אז בסיבוב הראשון (ניצחון 80-78 במשחק 7, סל מכריע של ניקולה יוקיץ' ל-27 שניות לסיום) ואז נגד LA קליפרס בחצי גמר המערב (ניצחון 104-89 במשחק 7, 40 נק' של ג'מאל מארי). מול הקליפרס זה לא היה רק ניצחון בסדרה - בכל אחד משלושת המשחקים המכריעים (5, 6 ו-7) דנוור גם פיגרה בתוך המשחק עצמו (16, 19 ו-12 נקודות בהתאמה) ובכל זאת השלימה את ההיפוך. הנאגטס המשיכו לגמר הקונפרנס אבל הפסידו שם ל-LA לייקרס, שהמשיכו לזכות באליפות. אף קבוצה אחרת בתולדות הליגה לא עשתה קאמבק כפול מ-3-1 פעמיים באותה פוסט-סיזון.

שני סיבובים רצופים של 3-1 הפכו את דנוור לדוגמה ללחץ שאפשר לשרוד. ההקשר גם הוא חלק מהסיפור: ההישג הגיע בבועה של אורלנדו, בלי קהל וללא יתרון בית אמיתי, ולכן היתרון הרגיל של הקבוצה המובילה בסדרה, משחק בבית מול קהל, כמעט שלא היה קיים. בסביבה כזו, הקבוצה שמצליחה לשמור על קור רוח ולהתאים את עצמה בין משחק למשחק היא זו שמפיקה את המרב.

הנתון המעניין בסיפור הזה הוא לא רק התוצאה אלא הדרך: קבוצה שמפסידה שלושה משחקים מתוך ארבעה נדרשת לנצח שלוש פעמים ברציפות מול יריבה שכבר התרגלה לנצח אותה, ולכן ההיפוך נחשב להישג נפשי לא פחות מאשר מקצועי. עם זאת, זה לא אומר שפיגור 3-1 הוא סימן טוב: ההיסטוריה מראה שהרוב המכריע של הקבוצות במצב כזה מודחות, והסדרות האלה נזכרות דווקא בגלל שהן נדירות.

6יוסטון רוקטס, 1995 - הדרך הקשה ביותר לאליפות

הרוקטס נכנסו לפלייאוף 1995 במיקום ה-6 בלבד במערב (47-35 בעונה הסדירה) - ועדיין נשארים הקבוצה הממוקמת הנמוכה ביותר שזכתה אי-פעם באליפות. הדרך שם עברה דרך שלושה סיבובים קשים: בסיבוב הראשון הם עברו את יוטה ג'אז 3-2 (אז עדיין בפורמט best-of-5), בסיבוב השני פיגרו 1-3 מול פיניקס סאנס וניצחו במשחק 7 על הקלע המכריע ("Kiss of Death") של מריו אלי - כפי שמתואר בפירוט ב-Houston Chronicle - ואז ניצחו את סן אנטוניו ספרס (המועמדת המובילה לאליפות באותה עונה) 4-2 בגמר הקונפרנס. בגמר עצמו הם עשו סוויפ (4-0) לאורלנדו מג'יק של שאקיל אוניל הצעיר, כשחקים אולאג'ואן נבחר ל-MVP הגמר בשנייה ברציפות. בסך הכול הם הביסו ארבע קבוצות שכל אחת מהן ניצחה 57+ משחקים באותה עונה הסדירה - בלי יתרון בית ולו באחד מהסיבובים, מה שהוליד את הכינוי "Clutch City" לעיר יוסטון.

המקרה של יוסטון ממחיש שמאזן גבוה בעונה סדירה אינו תנאי לאליפות. הרוקטס ניצחו קבוצות שעונתן הסדירה הייתה טובה משלהן, בלי יתרון בית, ובכך נולד הכינוי Clutch City. הסוויפ על אורלנדו בגמר מראה שהקבוצה הגיעה אליו בשיאה, גם אם הדרך אליו הייתה קשה יותר מזו של רוב האלופות.

אפשר לראות בסיפור הזה דוגמה לכך שמיקום בטבלה הוא מידע חלקי: הקבוצה שהגיעה כמקום שישי הייתה בעלת כוכב דומיננטי ומשחק קבוצתי שהתייצב בפלייאוף, ולכן הדירוג לא תיאר את יכולתה האמיתית. מי שבונה תחזיות לפי המאזן בלבד מפספס את זה: מה שחשוב בפלייאוף הוא השילוב של כוכב דומיננטי, ניסיון והתאמה ליריבה, ולא רק מספר הניצחונות בעונה הסדירה.

הרגע האייקוני מכולם

7רג'י מילר, "8 נקודות ב-9 שניות" - 7.5.1995

לפי ההיסטוריה שבעל-פה שפרסם NBA.com, אולי הרגע הכי מוכר ברשימה הזו, למרות שהוא לא שיא-שיאים מבחינת גודל הפער: במשחק 1 של חצי גמר המזרח 1995 מול ניו יורק ניקס, אינדיאנה פייסרס פיגרה 105-99 עם 18.7 שניות בלבד לסיום. רג'י מילר קלע שלשה, גנב את הכדור בהשלכה הבאה של הניקס, קלע שלשה נוספת להשוואה, קיבל עבירה וקלע שני עונשין - שמונה נקודות תוך פחות מ-9 שניות. הפייסרס ניצחו 107-105.

רגע נוסף מאותה יריבות בדיוק שכדאי להכיר: שנה לפני כן, במשחק 5 של גמר ועידת המזרח 1994 (גם הוא מול הניקס, גם הוא בניו יורק), מילר קלע 25 מתוך 39 נקודותיו באותו משחק ברבע הרביעי לבדו כדי להכריע 93-86 - ותוך כדי כך ביצע כלפי הבמאי ספייק לי, אוהד קיצוני של הניקס שישב צמוד למגרש והטריד אותו מילולית לאורך כל המשחק, את "תנועת החניקה" המפורסמת - סימון אצבע לגרון שאומר בעצם "אתם נחנקים". התנועה הזו הפכה לסמל של כל היריבות בין הפייסרס לניקס, ועדיין מחקים אותה שחקנים ואוהדים עד היום.

מה מבדיל רגע כזה מקאמבק של סדרה שלמה? במשחק 1 הפייסרס הפכו משחק, אבל הסדרה נמשכה, והם ניצחו אותה 4-3, כך שהרגע לא היה רק משחק בודד אלא נקודת מפנה בסדרה שהוכרעה במשחק 7.

עוד קאמבקים שכדאי להכיר

הרשימה למעלה היא הליבה, אבל אי אפשר לדבר על קאמבקים גדולים בלי לפחות להזכיר את אלה:

למה קאמבקים תופסים מקום מיוחד בזיכרון של אוהדים?

משחק שמוכרע בהפרש קטן נשכח מהר. משחק שקבוצה הייתה בו "מתה" ובכל זאת ניצחה - נשאר. קאמבק הופך משחק רגיל לסיפור עם התחלה, אמצע וסוף דרמטי, ולכן הוא הדבר שאוהדים מספרים עליו שנים אחרי, גם אם התוצאה הסופית לא שינתה כלום מבחינת הטבלה. זו גם הסיבה שדווקא הקאמבקים בסדרות שלמות (כמו קליבלנד 2016 או דנוור 2020) נשארים בזיכרון חזק יותר ממשחק בודד עם פער גדול יותר - כי המשמעות שלהם (אליפות, המשך דרך בפלייאוף) גדולה יותר מהמספר עצמו.

נכתב על ידי לירון תמם · עודכן לאחרונה: 27 באוגוסט 2026

שאלות נפוצות