מהו Stretch Provision ב-NBA?
כשקבוצה משחררת שחקן עם עדיין המון כסף מובטח בחוזה - למשל אחרי פציעה קשה שסיימה בפועל את תרומתו - היא לא חייבת לספוג את כל הסכום בבת אחת. Stretch Provision הוא כלי בחוקי ה-CBA שמאפשר לפרוס את הכסף הזה על פני הרבה יותר עונות, בסכום שנתי נמוך משמעותית. השחקן מקבל בדיוק את מה שהובטח לו, בלי לוותר על אגורה - זה משפיע רק על איך הקבוצה רושמת את זה מול תקרת השכר שלה. במאמר הזה נסביר את הנוסחה המדויקת, מתי כדאי לקבוצה להשתמש בזה, ואיך זה קרה בפועל במקרה הכי גדול בהיסטוריה - מילווקי ודמיאן לילארד, קיץ 2025.
נכתב על ידי לירון תמם · עודכן לאחרונה: 26 בספטמבר 2026 · למה לסמוך על המידע הזה?
| מנגנון | פריסת יתרת חוזה משוחרר על פני יותר עונות, בסכום שנתי נמוך יותר |
| נוסחה | מספר העונות שנותרו × 2, ועוד 1 |
| מגבלה | עד 15% מתקרת השכר בכסף מתוח בסך הכל, על כל השחקנים המשוחררים |
| דוגמה גדולה | מילווקי ודמיאן לילארד, יולי 2025 - 112 מיליון $ על פני 5 עונות |
מה זה Stretch Provision?
כשקבוצה משחררת (Waive) שחקן עם עדיין הרבה כסף מובטח בחוזה שלו, יש לה שתי אפשרויות: לספוג את כל מה שנשאר כ"כסף מת" (Dead Cap) בעונה הנוכחית, או להשתמש ב-Stretch Provision - כלי בחוקי ה-CBA שמאפשר לפרוס את הכסף הזה על פני הרבה יותר עונות, בסכום שנתי נמוך משמעותית. השחקן עדיין מקבל את מלוא הסכום שהובטח לו - הפריסה משפיעה רק על התקרה של הקבוצה, לא על הכיס של השחקן.
Stretch Provision במספרים
- 500,000$ סכום מינימלי מובטח שנותר בחוזה כדי שהכלל בכלל יהיה רלוונטי
- ×2 ועוד 1 הנוסחה: מספר העונות שנותרו כפול 2, ועוד 1
- 15% האחוז המקסימלי מתקרת השכר שקבוצה יכולה לשאת בסך הכל בכסף מתוח על כל השחקנים המשוחררים שלה
- 112 מיליון $ החוזה הגדול ביותר שנמתח אי-פעם - דמיאן לילארד ומילווקי, יולי 2025
למה החוק הזה קיים?
בלי Stretch Provision, קבוצה שרוצה להיפטר משחקן עם חוזה כבד (למשל בגלל פציעה קשה שסיימה בפועל את הקריירה שלו בקבוצה) הייתה נתקעת עם כל הסכום כ"משקל מת" בעונה אחת - מה שיכול לשתק לה לגמרי את תקרת השכר ולמנוע ממנה לחתום שחקנים אחרים. הכלל נועד לתת לקבוצות דרך לנהל סיכון: לספוג פחות כאב מיידי בתמורה לפריסה ארוכה יותר של אותו כאב על פני שנים.
איך זה עובד בפועל?
הנוסחה הרשמית: הכסף שנותר בחוזה מתחלק על פני מספר העונות שנותרו כפול 2, ועוד 1. שחקן עם שנתיים נותרות בחוזה ייספר מול התקרה במשך 5 עונות; שחקן עם שנה אחת בלבד ייספר במשך 3 עונות.
| עונות שנותרו בחוזה | נפרס על פני (עונות) |
|---|---|
| 1 | 3 |
| 2 | 5 |
| 3 | 7 |
התזמון קובע גם כן: אם השחקן משתחרר עד 31 באוגוסט, גם המשכורת של העונה הנוכחית נכנסת לפריסה - ההטבה המקסימלית האפשרית. אם הוא משתחרר אחרי 1 בספטמבר, המשכורת של אותה עונה ספציפית ממשיכה להיספר כרגיל, ורק העונות שנותרו אחריה נפרסות. ואם זו ממילא השנה האחרונה בחוזה, Stretch לא רלוונטי בכלל - אין מה לפרוס.
דוגמה מעשית עם מספרים
נניח קבוצה משחררת שחקן ששנתיים נותרות בחוזה שלו, ב-40 מיליון דולר בסך הכל (20 מיליון לעונה). בלי Stretch, הקבוצה סופגת את מלוא ה-40 מיליון בעונה אחת. עם Stretch, הסכום מתחלק ל-5 עונות - כ-8 מיליון דולר בלבד לעונה - הרבה יותר קל לספוג לצד שאר הרוסטר.
דוגמה אמיתית מה-NBA: מילווקי ודמיאן לילארד (2025)
הדוגמה הכי גדולה בהיסטוריה של הכלל הזה: דמיאן לילארד קרע את גיד אכילס בפלייאוף 2025 במדי מילווקי באקס, מול אינדיאנה - פציעה שהעריכו שתוציא אותו כמעט לכל עונת 2025/26. במקום לשאת את מלוא יתרת החוזה שלו (כ-112 מיליון דולר על פני שתי עונות) כמכה אחת לתקרת השכר, מילווקי בחרה לשחרר אותו ולהשתמש ב-Stretch Provision - החוזה הכי גדול שנמתח אי-פעם. התוצאה: התשלום נפרס על פני 5 עונות, בכ-22.5 מיליון דולר לעונה עד 2029, במקום שני תשלומים ענקיים בהרבה. לילארד עצמו, כשחקן חופשי, חתם מיד אחר כך בחוזה חדש ונפרד עם פורטלנד טרייל בלייזרס - הקבוצה שבה החל את הקריירה שלו.
דוגמה נוספת לשימוש בכלל היא לואול דנג, שחתם בלייקרס ב-2016 על חוזה של 72 מיליון דולר לארבע שנים. אחרי כמה עונות שבהן שיחק מעט מאוד, הקבוצה שחררה אותו ופרסה את שאר השכר על פני כמה שנים.
ההיגיון של הכלל: במקום להחזיק את כל סכום השכר בתקרה בשנה אחת, הקבוצה מפזרת אותו על פני תקופה ארוכה יותר, ובכך מקטינה את הנטל בכל שנה, והשחקן ממשיך לקבל את מלוא הסכום.
המחיר הוא שהכסף נשאר בספרים זמן רב יותר: קבוצה שמותחת חוזה היום נושאת את ההשפעה על התקרה גם שנים אחרי שהשחקן עזב. לכן זה כלי שמשתמשים בו כשיש תועלת מיידית, כמו חתימה על שחקן חדש.
מבחינת הקבוצה הקולטת אין שום השפעה: ה-Stretch נוגע רק לקבוצה שמשחררת את השחקן, והשחקן רשאי לחתום עם כל קבוצה אחרת.
בדרך כלל זה אחד הכלים של קבוצות שמתכננות לפנות מקום בקיץ, ושל קבוצות שמנסות לרדת מתחת לקו האפרון, כפי שהוסבר בסעיף על ההשפעה על הקבוצות.
מבחינת התכנון, השימוש ב-Stretch הוא החלטה של ההנהלה על חלוקת העלות בזמן: מי שרוצה לפנות מקום בתקרה עכשיו מוכן לשלם מחיר קטן יותר בכל שנה, אבל לאורך תקופה ארוכה יותר. הדוגמאות האלה מראות שהכלי מתאים בעיקר לקבוצות שיש להן תוכנית ברורה למה שיעשו עם המקום שנפתח, ולא רק רצון להיפטר מחוזה.
איך זה משפיע על קבוצות?
- מקבלת נשימה מיידית בתקרת השכר, ויכולה להשתמש בשאר המקום כדי לחתום שחקנים אחרים כבר באותה עונה.
- נשארת עם "כסף מת" קטן אך מתמשך במשך שנים - לפעמים גם אחרי שהשחקן כבר לא רלוונטי לתוכנית בכלל.
- מוגבלת בסך הכל ל-15% מתקרת השכר בכסף מתוח על פני כל השחקנים המשוחררים שלה בו-זמנית.
- לא יכולה לחתום מחדש את אותו שחקן עד לתאריך שבו החוזה המקורי שלו היה אמור להסתיים ממילא.
איך זה משפיע על שחקנים?
מבחינה כספית - כלום לא משתנה. השחקן מקבל את מלוא הסכום שהובטח לו בחוזה המקורי, בדיוק כמו שהיה מקבל בלי Stretch. ההבדל היחיד הוא שהוא הופך מיד לשחקן חופשי לגמרי, ויכול לחתום עם כל קבוצה שהוא בוחר - בדיוק כמו לילארד, שחתם עם פורטלנד תוך זמן קצר אחרי השחרור.
מה ההבדל בין Stretch Provision ל-Buyout?
אלה שני כלים נפרדים לגמרי, שלעיתים קורים יחד אבל לא תלויים אחד בשני. Buyout הוא הסכם הדדי - השחקן מוותר מרצונו על חלק מהכסף המובטח לו כדי לזרז את השחרור. Stretch Provisionהוא החלטה חד-צדדית של הקבוצה בלבד, על איך לרשום מול התקרה כסף שהיא כבר חייבת בכל מקרה - במלואו, בלי שום ויתור מצד השחקן. אפשר לעשות Stretch גם בלי שום Buyout (בדיוק כמו במקרה של לילארד), ואפשר לעשות Buyout בלי Stretch. ההסבר המלא על Buyout נמצא במאמר מה זה Buyout (ביי-אאוט).
מה אפשר ללמוד מדנג? שחרור עם Stretch הוא החלטה מתוכננת ולא מתוך הפתעה. הוא מתאים לקבוצה שיודעת שהשחקן לא יהיה חלק מהתוכנית ורוצה לשמור על גמישות בשנים הקרובות.
קבוצות בודקות שלושה דברים לפני: כמה כסף נשאר, כמה שנים הוא יהיה בספרים, והאם יש שימוש שווה בתקרה שתתפנה. אם התשובה לשלישית שלילית, אין סיבה להתחייב.
גם לשחקן יש צד בעניין: הוא מקבל את כל הסכום ולכן אין לו סיבה להתנגד, אבל הוא עשוי לאבד את מקומו בליגה אם אף קבוצה לא מעוניינת בו.
בסופו של דבר, Stretch הוא פשרה: הקבוצה משלמת יותר זמן, ובתמורה מקבלת גמישות כרגע. כל קבוצה מחליטה לפי מצבה.
מי שרוצה לחשב את זה בעצמו יכול להשתמש בנוסחה שבסעיף ״איך זה עובד בפועל״: הסכום הנותר מחולק במספר השנים הנותרות כפול שתיים ועוד שנה.
ההבדל בין שני הכלים מתמצה בשאלה מי מוותר על מה: ב-Buyout השחקן מוותר על חלק מהכסף ובתמורה מקבל חופש לבחור קבוצה חדשה, ואילו ב-Stretch השחקן מקבל את כל הכסף והקבוצה היא שמרחיבה את התשלום על פני שנים. לכן הכלים אינם תחליפים אלא פותרים בעיות שונות: Buyout מתאים כשהשחקן רוצה לעזוב ולהמשיך לשחק, ו-Stretch מתאים כשהקבוצה רוצה להקטין את העומס על התקרה. יש מצבים שבהם קבוצה משתמשת בשניהם, ולכן כדאי להכיר את שניהם לפני שבודקים עסקה מסוימת.
בכל מקרה, מי שקורא על שחרור של שחקן צריך לשאול איזה כלי הופעל, כי ההשלכות על התקרה, על הכסף ועל השחקן שונות מאוד.
מה קורה אם הקבוצה רוצה להחזיר את השחקן?
זו אחת המגבלות הכי פחות מוכרות: קבוצה שמתחה שחקן לא יכולה לחתום אותו מחדש עד לתאריך שבו החוזה המקורי שלו היה אמור להסתיים ממילא - גם אם מבחינה טכנית הוא כבר שחקן חופשי לגמרי. זה מונע מקבוצות "לרמות" את המערכת על ידי שחרור מלאכותי של שחקן רק כדי להוריד את השכר שלו על הנייר, ואז לחתום אותו שוב באותה עונה בתנאים אחרים.
מה חשוב לזכור?
- Stretch לא מוריד כלום מהכסף שהשחקן מקבל - הוא רק פורס את איך הקבוצה רושמת אותו מול התקרה
- הנוסחה: מספר העונות שנותרו כפול 2, ועוד 1 - שנתיים הופכות ל-5 עונות של תשלום קל יותר
- קבוצה מוגבלת ל-15% מתקרת השכר בכסף מתוח בסך הכל, על כל השחקנים המשוחררים שלה
- אי אפשר לחתום מחדש את השחקן עד לתאריך שהחוזה המקורי שלו היה אמור להסתיים בו
היכן ניתן לראות באתר
מקורות
נכתב על ידי לירון תמם · עודכן לאחרונה: 26 בספטמבר 2026
שאלות נפוצות
העוזר רואה את הנתונים שמוצגים בעמוד הזה (מאמר: מהו Stretch Provision ב-NBA?) ויכול לענות על שאלות ספציפיות עליהם - בחרו שאלה מוכנה או כתבו שאלה משלכם בעברית.